על אוסף רקפות הבר שלי כבר סיפרתי כאן

בשנתיים האחרונות אספתי זרעים מהרקפות שפרחו ופיזרתי בעציצים

ועכשיו אני מאכילה אותן בקוביות קרח מהמקפיא- 

גורי פקעות קטנטנות שמצמיחות עלים רכים

כל פקעת שולחת עלה עם טביעת אצבע ייחודית.

אני אוהבת להתבונן בכל עלה שנובט ולומר לו גדל.

גם אנחנו כמו רקפת, יש לנו תקופות שהראש באדמה. 

אנחנו כאילו לא יוצרים, לא מניבים ובטח לא פורחים

אבל עמוק בחושך, בשקט, בכבדות

מתחת למשא של אבן כמו יושב על הכתפיים

הפקעת מתמלאת חיים

יונקת, משמינה, מעמיקה שורשים 

ועוד מעט כשרק מתחיל להתקרר

היא מניפה זרועות,

צועקת לעולם חזרתי אני כאן תראו אותי!

ככל שקר לה ככה היא פורחת.

כמה שהאבן שעליה יושבת, מכבידה ככה היא פורצת וגדלה.

לפעמים גם אנחנו כמו רקפת.

מרגישים את כובד החיים מוריד לנו ת’ראש

וזה בסדר,

גם אנחנו צריכים את הזמן להתקרקע.

גם אנחנו לא יכולים לפרוח כל הזמן

לכל זמן ועת לכל חפץ, אמר חכם גדול אחד.

אז המלצה חמה ממני-

שהראש באדמה

להתחבר לאנרגיה של רקפת

להסכים להיות קצת פקעת

ולהתמלא כוחות

עד הפריחה הבאה.