איך שיפור ראיה בדרך טבעית- תומך בהחלמה ממצבי טראומה ומשבר?

אני זוכרת אירוע גדול באולם מלא אנשים.

חברה שלי על ידי בהתקף חרדה.

אני קוראת למורה שלנו שלוקחת אותה אל החלון.

בחלון היא מדריכה אותה להסתכל החוצה.

מה את רואה? היא אומרת לה בית.

יופי, ומה את רואה אחר כך? עץ.

ואחרי העץ? מגדל.

ככה הן עוברות מנקודה לנקודה, דרך מבט העין שנאחזת בבית, בעץ, בענן, לאט לאט היא חוזרת לנשום והתקף החרדה עובר.

היום אני יודעת שתרגיל כזה מרגיע חרדה וגם תורם לשיפור הראיה באופן טבעי.

העיניים הן החוט שקושר אותנו אל המציאות.

קשר עין מאפשר לנו להיות בנוכחות.

כשהמציאות משתבשת, מתערערת, האמון והביטחון במציאות נפגעים, ובעקבותיהם גם הראיה מיטשטשת.

ואז- אנחנו מחזירים את העיניים להיאחז במציאות.

איך זה קורה?

נסו בעוד רגע לעצום את העיניים, תרגישו מה קורה בגוף.

מה קורה לשאר החושים ומה קורה לנשימה.

אחר כך פקחו את העיניים ותחושו בשינוי.

מה ההבדל?

מערכת הראייה אחראית על 70% מפעילות החושים כולם במוח.

כשאנחנו עוצמים עיניים- אפשר להרגיש ולראות איך 70% מהפעילות של המוח יורדת. את זה ראיתי בבדיקות EEG שעורך ידידי צבי דיגידיז לצורך אימון מוחי למצויינות ואושר.

בין מערכת הראיה לבין שאר החושים יש מערכות יחסי גומלין,

הראיה משפיעה על חוויית החושים האחרים- שמיעה, ריח, טעם ותחושת מגע, והם גם משפיעים עליה באותם ערוצים- עצביים, שריריים והקשרים משניים.

במצב של חרדה או של התקף פוסט טראומטי העין מאבדת קשר עם המציאות וכל החושים מציפים את מערכת הראיה- אנחנו ניראה, נרגיש ונחווה ממש באופן פיזי דברים שלא קורים עכשיו.

לדוגמא, אם אני אשמע קול נפץ- אני “אראה” בתוך המוח שלי טיל מתפוצץ או זירת פיגוע בירושלים, שם חייתי בעשרים השנים האחרונות. אני אראה משהו שלא קורה עכשיו.

בתחילת המלחמה כל רכב עבודה לבן בלי לוחית זיהוי החריד את נישמותנו וייצר בראש שלנו סרטים מפחידים של סיפורים ששמענו או ראינו בחדשות.

רעש של אופנוע באמצע הלילה מקפיץ אותנו ומראה לנו “מה יכול לקרות”.

ברגע כזה הנשימה קופאת, השרירים מתכווצים, זרימת הדם עוצרת והעיניים מתרחבות.

מכירים איך נראות עיניים שמתרחבות מפחד?

תמונת הפחד נטבעת בזיכרון- בכל מיני איזורים במוח, בגוף כולו וגם בעין, בגוף נרגיש כאב פיזי ובעין

נוכל להרגיש ערפל או טישטוש פתאומי בראיה.

זה קורה מכמה סיבות.

אחת, היא שאנחנו קופאים לשבריר של רגע ועוצרים את הנשימה. כשאנחנו עוצרים את הנשימה אנחנו עוצרים את זרימת החומר הטבעית בגוף. דמיינו את הגוף שלנו כמו מערכת צינורות וחיווטים עדינה שפתאום מתכווצת וקופאת.

חלק מהחומרים נשארים קפואים במקום.

אם יש גרגר לכלוך במערכת, כמו מיקרופלסטיק שהגיע למערכת העיכול ואולי משם גם אל הדם, כשאכלנו את הדג עם החלה בשישי בערב (כל מי שאוכל היום דגים אוכל גם כמויות קטנות של פלסטיק על הדרך) או כמו חומרים תעשייתיים אחרים שמגיעים אלינו לצלחת, ברגע עצירת הנשימה הלכלוך הזה נדבק ונשאר במקום שהוא נמצא.

סביבו מתחילות להצטבר שכבות קטנות ואולי בלתי מורגשות של פסולת נוספת שמסתובבת לנו בגוף.

מכיוון שחלק מתפקיד העיניים הוא ניקוז של פסולת עדינה החוצה דרך הפרשות, אותו גרגר קטן שנתקע, יוצר שכבות והקשרים של כאב מעומק הגוף ועד העין, שם הוא נשאר כמו כתם או כמו ערפל ולאט לאט יוצר שחיקה.

הסיבה השניה שנוצר ערפל בעיניים ברגעים של פחד וכאב, היא שיש לעיניים תפקיד של מנגנון הגנה:

העיניים הם כמו חלונות עם תריסים. התפקיד שלהם הוא לסנן עבורנו את מה שקשה מידי לראות או להכיל.

כל מראה קשה שאנחנו רואים נצרב במוח ובגוף, לפעמים נשאר כטראומה ולעיתים מתפתח לפוסט טראומה, הגוף שלנו כל כך חכם שהוא שומר- שפחות טראומות יחדרו אליו.

בתקופות שאנחנו מוצפים במיידע קשה לצפייה כמו עכשיו, ניראה אצל הרבה אנשים ירידה בחדות הראיה, טישטוש או תחושת ערפל בעיניים- הגוף יוצר לנו מסך של הגנה, שניראה פחות טוב מראות קשים וכואבים.

כאילו החלון מתלכלך מבחוץ, טבל בעצם הראיה מיטשטשת כמסך הגנה מפני תמונות קשות.

אז מה עושים? איך שומרים על הראיה בזמני משבר?

קודם כל דואגים לנקות את החלון מבחוץ עד כמה שאפשר, זה אומר לראות כמה שפחות תמונות קשות.

אחר כך- מנקים את החלון מבפנים, מתוך הגוף.

איך עושים את זה?

התרגול שאני מציעה מתמקד בשחרור של כאב המקור שמטשטש את הראיה, בניקוי הכאב שהתיישב בגוף בעקבות מה שראינו ובניקוי של המוח והעיניים.

דרך תנועה מיוחדת ודרך עיסויי פנים- כמו שהמתרגלים שלי מספרים- הערפל יורד, נמוג, אנחנו מנקים אותו מתוך הגוף.

מעבר לניקוי עמוק של מערכת הראיה,

תרגול של מיקוד ראיה מחזק את הקשר בין המוח למציאות ויוצר קשר בריא בין התחושות הפיזיות למה שאנחנו רואים- במקום הצפה של תמונות טראומטיות. בכך הוא מפחית חרדה.

ברמה היותר עמוקה, על מנת לצאת ממצבי משבר ולצמוח מהם, אנחנו זקוקים לשתי נקודות מבט:

·           כאן ועכשיו, מעשי, קיומי ואפילו הישרדותי

·           רחוק ורחב, לאן נצא מכאן, איך נצא מהתקופה הזאת, מה נצמיח ממנה.

היכולת להחזיק את שתי הראיות בו זמנית מייצרת חוסן נפשי.

תרגול של מיקוד ראיה לטווח קרוב ולטווח רחוק, מחזקים את היכולת להחזיק בתודעה את שתי הראיות בו זמנית ומאפשר לנו מעשיות יחד עם חזון.

בימים שרובנו ראינו תמונות קשות והעומס הנפשי משפיע עלינו, יש מי שזקוקים לכלים שיעזרו להם לראות את תמונת המציאות ולהיצמד למעשיות, במקום למראות קשים שמציפים את הנפש.

לעומתם יש מי שחווים ייאוש וזקוקים לראייה לרחוק של צמיחה וחזון.

את שניהם אפשר לקבל דרך תרגול לשיפור ראיה בדרך טבעית.

תרגול יום יומי של ניקוי ושיקום מערכת הראיה עוזר לנו לצאת מתקופות משבר קלים יותר, עם פחות מתח ועם ראיה טובה יותר, לרחוק ולקרוב.

והנה הצעה לתרגיל קטן שיכול לעזור לכם לראות טוב:

שבו בנינוחות ועיצמו את העיניים, קחו כמה שאיפות עמוקות אל הבטן, התרווחו במקום וחפשו בגוף מקום כואב, עצוב, כבד, תתחילו לנוע בעדינות משחררת כאב סביב המקום ותרגישו אם עולה סיפור, תחושה רגש,

אם עולה סיפור כואב הביטו בו, תסתכלו עליו כמו על סרט בקולנוע. אם יש רגש כואב. תרגישו איפה הוא נמצא בגוף, ותיזכרו מתי עוד הרגשתם ככה, וגם כאן, תביטו בסיפור.

אחר כך קחו שוב כמה שאיפות עמוקות

ותתחילו לדמיין אתכם או את הדמויות האחרות בסרט יוצאות לדרך חדשה של החלמה. מתחילות לצמוח מתוך המקום השבור, תראו איך העולם מקבל אתכם באהבה, בשמחה על רגעי ההחלמה, תראו את התמיכה בדרך. את מי שרואה אתכם ונמצא שם בשבילכם, את מי שאתם רוצים לראות לצידכם בדרך. תראו את הדרך שאתם חולמים ללכת בה, תעטפו את הגוף בידים אוהבות ותגידו ללב- זה קורה.

שנזכה לראות ימים טובים אמן.

תודה שאתם איתי כאן בדרך.

תודה לאינס enas nashif שתפסה אותי בעין טובה ברגע של תרגול מיקוד ראיה לרחוק בחוף.

מוזמנים לכתוב לי מחשבות, תחושות ורגשות שעלו בכם תוך כדי קריאה.

שלכם, ורד